כשהחגים הופכים לטריגר רגשי
מאמר אישי של דודי רז, מטפל ב׳טיפול אונליין׳, על חווית תקופת
החגים שלי ושל רבים.
ככל שחולפות השנים שלי ברילוקיישן, אני שם לב שבתקופת החגים אני מתחיל לספור: איזה חג זה שלי מחוץ לישראל?
ומשם הדרך קצרה לשאלות גדולות יותר: האם טוב לי יותר ברילוקיישן? האם ההחלטה לעבור הייתה נכונה? ולפעמים אני אפילו מעז לשאול את עצמי: עוד כמה חגים אחגוג מחוץ לישראל?
החגים אינם רק זמן של ארוחות, מסורות ומפגשים משפחתיים. הם גם תקופה המזמינה עצירה וחשבון נפש: איפה אני נמצא היום, מה השתנה בחיי, למה אני מתגעגע, ומהו המחיר של הבחירות שעשיתי.
ברילוקיישן, השאלות האלה מקבלות עוצמה מיוחדת.
יש מי שעבורם החגים בחו״ל מעוררים בעיקר געגוע, בדידות ואשמה. אחרים מגלים שדווקא המרחק מאפשר להם לנשום, להשתחרר ממתחים משפחתיים ולחגוג בדרך שמתאימה להם יותר. אצלי, כמו אצל רבים אחרים, שתי התחושות מתקיימות במקביל.
אבל לקח לי זמן להסכים להרגיש את שתיהן.
למה החגים מעוררים מחדש את השאלה אם טוב לנו בחיים?
מעבר למדינה אחרת אינו רק שינוי של כתובת. הוא פותח מרחב לבחון מחדש כיצד אנחנו רוצים לחיות שכל זה קורה בעוצמה גובהה בחגים.
בחגים מצאתי את עצמי שואל ביתר שאת מה אני אוהב ורוצה לשמר, ומה פחות מתאים לי כיום. לאורך שנות החגים ראיתי שאני מנסה ליצור בהדרגה סגנון חג שהוא באמת שלי ולא בהכרח החג שמצופה מאיתנו לחגוג, אלא זה שנכון לנו היום.
זו אינה שאלה פשוטה, ובוודאי לא תהליך מהיר. לצד החופש לבחור כיצד לחגוג ועם מי, אני מוצא את עצמי מתמודד עם שאלות של זהות ושייכות, ולעיתים גם עם הצפה של געגוע, אשמה ובלבול.
החג גם מפגיש אותנו עם שאלות שלא תמיד מקבלות מקום בשגרה: האם אנחנו עדיין מרגישים ישראלים כפי שהרגשנו בעבר? האם אנחנו כבר שייכים למקום שבו אנחנו חיים? היכן נמצא הבית שלנו?
למדתי שאפשר להתגעגע וגם להרגיש הקלה
אפשר לאהוב את המשפחה ולהרגיש טוב יותר כשנמצאים רחוק ממנה. אפשר להתגעגע אליה, ובאותו הזמן להרגיש הקלה מכך שהשנה איננו יושבים סביב אותו שולחן.
לא עבור כולם מפגש משפחתי הוא חוויה פשוטה. ארוחות חג יכולות להיות מלוות במתחים, בביקורת, בשאלות חודרניות או בחזרה לתפקידים משפחתיים ישנים שכבר אינם מתאימים לנו.
המרחק מאפשר לפעמים לחגוג בשקט רב יותר, להציב גבולות ולבחור את האנשים שאיתם אנחנו רוצים להיות. הוא מאפשר לנו להחליט אילו מנהגים אנחנו רוצים לשמור ועל אילו אפשר לוותר.
הגעגוע וההקלה אינם מבטלים זה את זה. היכולת להחזיק את שתי התחושות היא חלק מהתבוננות כנה בחיים שבחרנו. עבורי, ההבנה הזאת לא הגיעה מיד.
בין שני בתים
מחקר איכותני שנערך בקרב 71 ישראלים החיים בארצות הברית מצא שרבים מהם ממשיכים לשמור על קשרים חזקים עם ישראל ובונים סביבם רשתות חברתיות ישראליות צפופות של מעין “בועה ישראלית”. הקשרים האלה מעניקים תמיכה ותחושה של בית, אך לעיתים גם מחדדים את הפיצול בין שני המקומות. חלק מהמשתתפים תיארו כיצד לצד הקשר המתמשך לישראל, הם התחילו להרגיש בהדרגה כמו אורחים בארץ שממנה באו.
התיאור הזה מוכר לי. אנחנו יכולים להיות מחוברים מאוד לישראל, לעקוב אחר החדשות, לדבר עברית, לשמור על קשר עם המשפחה ולחגוג את החגים ובו בזמן לבנות בית אמיתי במקום אחר.
אלא שלעיתים אנחנו חיים בין שני העולמות בלי להרגיש שייכים לחלוטין לאף אחד מהם. בחגים, הפער הזה נעשה בולט במיוחד.
מה שעזר לי: למצוא שייכות ולהיות כן עם עצמי
אם אני צריך לצמצם את מה שעזר לי לשני דברים, הם יהיו: למצוא קבוצת שייכות ולהיות כן יותר עם הרצונות שלי.
היו שנים שבהן חגגתי בקבוצה גדולה מאוד, של יותר משמונים איש. במבט לאחור, ייתכן שהיה שם רצון עיקש להרגיש שייך, ואולי גם ניסיון להתמודד עם תחושת הריחוק, האשמה והגעגוע. חשבתי שאם יהיו סביבי מספיק אנשים, אולי ארגיש פחות רחוק.
עם הזמן התחלתי להקשיב לעצמי יותר. הבנתי שלא תמיד אירוע גדול הוא מה שאני צריך, ושמספר האנשים סביבי אינו קובע עד כמה ארגיש מחובר.
הבחנתי שככל שבחרתי להשתייך מתוך רצון לקבוצת חברים או אפילו לקהילת השכנים שלי, כך הצלחתי ליהנות יותר מהחג. יכולתי לבחור את הסממנים היהודיים והישראליים שאני רוצה לשמר ולתת להם משמעות שמתאימה לתפיסת העולם שלי היום.
אבל גם זה לקח זמן. לקח לי זמן לא להרגיש אשמה על כך שאינני חוגג בדיוק כפי שמצופה בישראל. לקח לי זמן למצוא את האנשים שבאמת גורמים לי לרצות לחגוג. ובעיקר, לקח לי זמן להבין מה נכון לי ומה כבר לא מתאים לי.
החגים כטריגר רגשי והפנייה לטיפול
החגים יכולים להיות טריגר למצוקה לא רק בגלל המרחק מהמשפחה, אלא מפני שהם עוצרים לרגע את השגרה ומפגישים אותנו עם עצמנו ועם שאלות שאולי הצלחנו לדחות:
האם טוב לי? האם אני חי כפי שרציתי? מה הרווחתי מהמעבר ומה איבדתי? מה אני רוצה לשמר, מה אני רוצה לשנות, ומה הייתי רוצה שיקרה בשנה הבאה?
אלה שאלות חשובות אבל הן יכולות גם להציף.
בעבודה הקלינית אנחנו רואים שלא מעט פניות לטיפול מגיעות בתקופת החגים או מיד אחריהם. אנשים מספרים שהם חשים מוצפים, עצובים או חסרי שקט, ולא תמיד מבינים מדוע זה קורה דווקא עכשיו. אצל חלקם המצוקה מתחילה להשפיע על השינה, הזוגיות, ההורות, העבודה או התפקוד היומיומי.
החג לא בהכרח יצר את המצוקה. לעיתים הוא פשוט האיר שאלות ורגשות שכבר היו שם וכעת מבקשים מקום.
פנייה לטיפול אינה אומרת שהרילוקיישן נכשל, וגם אינה מחייבת החלטה אם להישאר או לחזור לישראל. הטיפול יכול להיות מקום שבו אפשר לעצור ולבדוק בכנות מה אנחנו מרגישים ומה נכון לנו.
אפשר לדבר בו לא רק על הבית שעזבנו, אלא גם על הבית שאנחנו מנסים לבנות. לא רק על מה שחסר לנו, אלא גם על החיים שאנחנו מבקשים לבחור ועל הדרך להפוך אותם למציאות.
אולי החגים ברילוקיישן אינם טובים יותר או פחות. הם פשוט מאפשרים לנו לראות באופן ברור יותר למה אנחנו מתגעגעים, ממה התרחקנו, מה חשוב לנו לשמור ומה אנחנו רוצים ליצור מחדש.
מוזמנים לבקר בעמוד פייסבוק לעוד מאמרים וחומרים מעניינים:
Comments